שכבת המגן שלי

אני באמת לא מבינה אותה, ממה היא עשויה. איך היא יכולה לשאת את האסונות, הכאבים, הלב שנשבר כל פעם מחדש אל מול זוועות העולם המפלצתיים שנגלים לפנינו. כל מוצ"ש אנו נפגשות לריצת ה- 10 שלנו, והיא שואלת אותי בקול העדין והנחרץ שלה – נו, ראית את את הסרטון שבו מראים את המטפלת מתעללת בילדים? שמעת את הראיון עם ההורים ששכחו את ילדתם ברכב? צפית בתכנית שבה הילדות מספרות איך אנסו אותן?

רצות ושואלות

לא. אני עונה כל פעם מחדש. לא ראיתי ולא שמעתי ואני גם לא מבינה איך את מסוגלת. אבל היא? היא מסוגלת. היא נחשפת בכוונה לכל מה שמתרחש, המציאות נספגת בה והיא יכולה לה. ניצבת זקופה מעל כל אסון, היא מתבוננת בנעשה ולומדת אותנו, בני האדם, ובהכירה את הטבע האנושי היא לא באמת מתפעלת מעוד מקרה של אגו אכזר שמתפרץ ומכה בנו, פעם אחר פעם.

יש בה רצון שיהיה טוב ולכן היא חייבת להכיר את הרע, זאת הדרך שלה – לחקור את המחלה שאת התרופה לה היא כל כך רוצה למצוא. והיא לא מפחדת. היא עומדת באומץ לב מול המראות הקשים שרבים מאיתנו מליטים את פנינו מהם. והיא? היא מיישירה אליהם מבט, היא רוצה לדעת אותם, בכדי שלא יהיו פה עוד.

ואני באמת לא מבינה אותה, וכל פעם מחדש אני שואלת אותה איך היא יכולה. עד שבפעם האחרונה היא שאלה אותי בישירות – איך את לא יכולה? את, שהיית עורכת דין פלילית, שהגנת על אלו שביצעו את מה שאני רואה בטלוויזיה, איך את היית מסוגלת. כסף, מיד אמרתי.

ורק אחר כך חשבתי לעצמי, שבאמת יכולתי לשאת את ההורים שהכו את ילדיהם, הנערים שפגעו מינית בילדות, את האנשים שסיפקו סמים לבני נוער, את מוכי הגורל שגדלו בסביבה עבריינית ולא היה להם שום סיכוי אחר – את כולם יכולתי לסבול בזכות הכסף שהם שילמו לי, שחצץ ביני לבינם וכמו עטה על כולי שריון ברזל בלתי נראה שהפך אותי למסוגלת.

וואוו. חשבתי עליה כשהגעתי הביתה סחוטה לאחר ה- 10 קמ"ש השבועיים, הדאגה שלה שיהיה עולם יותר טוב – היא שכבת המגן שלה. ויותר מתמיד, היא הפכה להיות שכבת המגן שלי.

חיים עם עוקץ בלי דבש

זה אפשרי לבטל את התלונה שהגשתי נגד בעלי? היא שאלה ואני שמעתי את הפחד בקול שלה. זה לא קרה היא אמרה, רק רציתי להפחיד אותו בכדי שזה לא יקרה. ואני שמעתי את השקר בקול שלה.

כבר הכרתי את הנשים ש"חטאו" בהגשת תלונה נגד בעליהן המכים, כמותן, גם היא לא ידעה שהרכבת הזאת כבר יצאה והיא כבר לא נהגת הקטר ושאת המפתחות לחייה היא מסרה בידי המשטרה.

לחוצה בין פטיש לסדן היא הגיעה למשרדי בוכה, הוא מאיים שאם התלונה לא תתבטל הוא יגמור אותה והיא מפחדת שיאשימו אותה בתלונת שווא ובכלל לא מאמינה שיאמינו לה. אז היא יושבת מולי רוצה שהחיים כבר יגמרו, לא מכירה את דבשם ולא רוצה מעוקצם ואין לה כוח יותר. הוא חוזר ומבטיח שלא ישתה יותר והיא מורידה את הראש והנה פעם אחת היא הרימה ורק רוצה לטמון אותו בחזרה בחול הטובעני עמוק עמוק.

כבר הכרתי את כרוניקת החיים של האישה המוכה, זאת שתישאר שם ואין לשפוט ולבקר אותה. היא תמשיך לחיות בלונה פארק שלו, תנסה לאחוז בראשית של שיטה שתוכל להכין אותה אולי לפעם הבאה, אבל תופתע כל פעם מחדש עד שלא יישאר לה כלום, חוץ מרצון שיהפוך לתקווה ובסוף לתפילה בקול ענות חלושה, תהרוג אותי, רק אל תפגע בילדים.

והיא נפרדת ממני לחשוב מה לעשות. אולי תלך לחוקרת לבכות שתציל אותה, כי מה באמת המשטרה תעשה, עוד רגע הוא ישתחרר ואין מי שיגן עליה, ומילא היא, אבל מה עם הילדים. ואולי היא תפנה לעובדת הסוציאלית שבדיוק חזרה לעבודה משביתה ממושכת, רק בכדי להסביר לה שזאת הבחירה שלה ורק אם היא רוצה לעזור לעצמה זה יצליח.

וכמעט על בטוח שהיא תחזור הביתה ותחכה לו, תסביר שניסתה, תקבל את שלה, ותמשיך לחיות בלי דבש רק עם עוקץ, בתוך לונה פארק, אבל בבקשה בבקשה, רק לא עם הילדים.