שנאת חינם פוצעת אנשים בזכוכיות
כבר בדרך לבית המעצר הרגשתי איך הלב שלי נחמץ ואיך התיק הזה עומד לחתוך לי עוד חלק מהנשמה. ככה סתם, בלי שום סיבה, הלקוח החדש שלי, נער בן שש-עשרה, פצע בזכוכית נער אתיופי שעבר במקום. נהגתי צפונה, טרודה מכל מה שעורך-דין פלילי מצוי מוטרד ממנו: מה הלקוח מסר במשטרה, עד כמה סיבך את עצמו ועד כמה מרחב נותר כדי להוציא אותו מהצרות.
המציאות עלתה על כל דמיון ובאמת שלא יכולתי לצפות לגרסה מפלילה יותר מאשר "אני ישבתי עם חברים על הספסל, וכשהוא עבר לידינו אמרתי לו להביא לי אש; הוא אמר שאין לו והסתכל עליי במבט מתנשא שלא בא לי טוב. למה מי הוא השחור המסריח הזה?".
איך זה להיות ישראלי ממוצא אתיופי
מבית המעצר "אופק" הכי סבלתי: תאים-תאים של בני נוער שהלכו לאיבוד, ומי יודע אם ומתי ימצאו את דרכם לחיים. התיישבתי מולו בחדר קטן וצר; קור של בטון וריח של ליזול באוויר. "בחיאת שולי, תוציאי אותי מפה" הוא התחנן "אללה יסטור עם מי אני יושב בתא". תן לי משהו אמרתי, תן לבית המשפט ענף להיתלות עליו כדי לשחרר אותך, להקל עמך. אבל לא היה לו כלום. גם לא חרטה או ראשית הכרה כלפי המעשה שביצע.
בהיעדר מוחלט של נסיבות שיכולות להסביר במשהו את המעשה שהצטייר חד-משמעית כפגיעה מתוך שנאת האחר – חומרת התיק הייתה גבוהה ביותר עם סיכוי טוב לעונש ממושך מאחורי סורג ובריח. במאמצים רבים הצלחתי לרתום את הנער הסורר לתהליך טיפולי-שיקומי כדי שיזכה להקלה בעונשו. ידעתי היטב שלמערכות הקיימות אין את הכלים להביא את האדם לשינוי יחס לעבירה שביצע, שלא לדבר על יחס חדש לזולת.
ידעתי ולא יכולתי לעשות כלום. ידיי היו כבולות בחבלי מציאות קיימת שנטועה בעולם שאינו אלא מראה של טבע האדם. גם הפעם דחקתי את הרצון לשנות את העולם – אותו רצון שהניע אותי ללמוד משפטים ושהאקדמיה ידעה לטפח בי היטב – ונלחמתי עבור הלקוח שלי. וניצחנו. הוא קיבל עונש קל מאוד וחזר אליי פעם אחר פעם עם תיקים נוספים. ותמיד ניצחנו. אבל בניצחון האמתי שלי זכיתי מחוץ לכתלי בית המשפט, כשבחרתי לעזוב את המקצוע וללמוד לאהוב כנגד ומעל פני שנאת חינם שפוצעת אנשים בזכוכיות. ות'אמת, זה מה שצריך ללמד בפקולטה למשפטים. ואז ננצח כולנו.