שנאת חינם פוצעת אנשים בזכוכיות

כבר בדרך לבית המעצר הרגשתי איך הלב שלי נחמץ ואיך התיק הזה עומד לחתוך לי עוד חלק מהנשמה. ככה סתם, בלי שום סיבה, הלקוח החדש שלי, נער בן שש-עשרה, פצע בזכוכית נער אתיופי שעבר במקום. נהגתי צפונה, טרודה מכל מה שעורך-דין פלילי מצוי מוטרד ממנו: מה הלקוח מסר במשטרה, עד כמה סיבך את עצמו ועד כמה מרחב נותר כדי להוציא אותו מהצרות.

המציאות עלתה על כל דמיון ובאמת שלא יכולתי לצפות לגרסה מפלילה יותר מאשר "אני ישבתי עם חברים על הספסל, וכשהוא עבר לידינו אמרתי לו להביא לי אש; הוא אמר שאין לו והסתכל עליי במבט מתנשא שלא בא לי טוב. למה מי הוא השחור המסריח הזה?".

איך זה להיות ישראלי ממוצא אתיופי

מבית המעצר "אופק" הכי סבלתי: תאים-תאים של בני נוער שהלכו לאיבוד, ומי יודע אם ומתי ימצאו את דרכם לחיים. התיישבתי מולו בחדר קטן וצר; קור של בטון וריח של ליזול באוויר. "בחיאת שולי, תוציאי אותי מפה" הוא התחנן "אללה יסטור עם מי אני יושב בתא". תן לי משהו אמרתי, תן לבית המשפט ענף להיתלות עליו כדי לשחרר אותך, להקל עמך. אבל לא היה לו כלום. גם לא חרטה או ראשית הכרה כלפי המעשה שביצע.

בהיעדר מוחלט של נסיבות שיכולות להסביר במשהו את המעשה שהצטייר חד-משמעית כפגיעה מתוך שנאת האחר – חומרת התיק הייתה גבוהה ביותר עם סיכוי טוב לעונש ממושך מאחורי סורג ובריח. במאמצים רבים הצלחתי לרתום את הנער הסורר לתהליך טיפולי-שיקומי כדי שיזכה להקלה בעונשו. ידעתי היטב שלמערכות הקיימות אין את הכלים להביא את האדם לשינוי יחס לעבירה שביצע, שלא לדבר על יחס חדש לזולת.

ידעתי ולא יכולתי לעשות כלום. ידיי היו כבולות בחבלי מציאות קיימת שנטועה בעולם שאינו אלא מראה של טבע האדם. גם הפעם דחקתי את הרצון לשנות את העולם – אותו רצון שהניע אותי ללמוד משפטים ושהאקדמיה ידעה לטפח בי היטב – ונלחמתי עבור הלקוח שלי. וניצחנו. הוא קיבל עונש קל מאוד וחזר אליי פעם אחר פעם עם תיקים נוספים. ותמיד ניצחנו. אבל בניצחון האמתי שלי זכיתי מחוץ לכתלי בית המשפט, כשבחרתי לעזוב את המקצוע וללמוד לאהוב כנגד ומעל פני שנאת חינם שפוצעת אנשים בזכוכיות. ות'אמת, זה מה שצריך ללמד בפקולטה למשפטים. ואז ננצח כולנו.

שכבת המגן שלי

אני באמת לא מבינה אותה, ממה היא עשויה. איך היא יכולה לשאת את האסונות, הכאבים, הלב שנשבר כל פעם מחדש אל מול זוועות העולם המפלצתיים שנגלים לפנינו. כל מוצ"ש אנו נפגשות לריצת ה- 10 שלנו, והיא שואלת אותי בקול העדין והנחרץ שלה – נו, ראית את את הסרטון שבו מראים את המטפלת מתעללת בילדים? שמעת את הראיון עם ההורים ששכחו את ילדתם ברכב? צפית בתכנית שבה הילדות מספרות איך אנסו אותן?

רצות ושואלות

לא. אני עונה כל פעם מחדש. לא ראיתי ולא שמעתי ואני גם לא מבינה איך את מסוגלת. אבל היא? היא מסוגלת. היא נחשפת בכוונה לכל מה שמתרחש, המציאות נספגת בה והיא יכולה לה. ניצבת זקופה מעל כל אסון, היא מתבוננת בנעשה ולומדת אותנו, בני האדם, ובהכירה את הטבע האנושי היא לא באמת מתפעלת מעוד מקרה של אגו אכזר שמתפרץ ומכה בנו, פעם אחר פעם.

יש בה רצון שיהיה טוב ולכן היא חייבת להכיר את הרע, זאת הדרך שלה – לחקור את המחלה שאת התרופה לה היא כל כך רוצה למצוא. והיא לא מפחדת. היא עומדת באומץ לב מול המראות הקשים שרבים מאיתנו מליטים את פנינו מהם. והיא? היא מיישירה אליהם מבט, היא רוצה לדעת אותם, בכדי שלא יהיו פה עוד.

ואני באמת לא מבינה אותה, וכל פעם מחדש אני שואלת אותה איך היא יכולה. עד שבפעם האחרונה היא שאלה אותי בישירות – איך את לא יכולה? את, שהיית עורכת דין פלילית, שהגנת על אלו שביצעו את מה שאני רואה בטלוויזיה, איך את היית מסוגלת. כסף, מיד אמרתי.

ורק אחר כך חשבתי לעצמי, שבאמת יכולתי לשאת את ההורים שהכו את ילדיהם, הנערים שפגעו מינית בילדות, את האנשים שסיפקו סמים לבני נוער, את מוכי הגורל שגדלו בסביבה עבריינית ולא היה להם שום סיכוי אחר – את כולם יכולתי לסבול בזכות הכסף שהם שילמו לי, שחצץ ביני לבינם וכמו עטה על כולי שריון ברזל בלתי נראה שהפך אותי למסוגלת.

וואוו. חשבתי עליה כשהגעתי הביתה סחוטה לאחר ה- 10 קמ"ש השבועיים, הדאגה שלה שיהיה עולם יותר טוב – היא שכבת המגן שלה. ויותר מתמיד, היא הפכה להיות שכבת המגן שלי.

חיים עם עוקץ בלי דבש

זה אפשרי לבטל את התלונה שהגשתי נגד בעלי? היא שאלה ואני שמעתי את הפחד בקול שלה. זה לא קרה היא אמרה, רק רציתי להפחיד אותו בכדי שזה לא יקרה. ואני שמעתי את השקר בקול שלה.

כבר הכרתי את הנשים ש"חטאו" בהגשת תלונה נגד בעליהן המכים, כמותן, גם היא לא ידעה שהרכבת הזאת כבר יצאה והיא כבר לא נהגת הקטר ושאת המפתחות לחייה היא מסרה בידי המשטרה.

לחוצה בין פטיש לסדן היא הגיעה למשרדי בוכה, הוא מאיים שאם התלונה לא תתבטל הוא יגמור אותה והיא מפחדת שיאשימו אותה בתלונת שווא ובכלל לא מאמינה שיאמינו לה. אז היא יושבת מולי רוצה שהחיים כבר יגמרו, לא מכירה את דבשם ולא רוצה מעוקצם ואין לה כוח יותר. הוא חוזר ומבטיח שלא ישתה יותר והיא מורידה את הראש והנה פעם אחת היא הרימה ורק רוצה לטמון אותו בחזרה בחול הטובעני עמוק עמוק.

כבר הכרתי את כרוניקת החיים של האישה המוכה, זאת שתישאר שם ואין לשפוט ולבקר אותה. היא תמשיך לחיות בלונה פארק שלו, תנסה לאחוז בראשית של שיטה שתוכל להכין אותה אולי לפעם הבאה, אבל תופתע כל פעם מחדש עד שלא יישאר לה כלום, חוץ מרצון שיהפוך לתקווה ובסוף לתפילה בקול ענות חלושה, תהרוג אותי, רק אל תפגע בילדים.

והיא נפרדת ממני לחשוב מה לעשות. אולי תלך לחוקרת לבכות שתציל אותה, כי מה באמת המשטרה תעשה, עוד רגע הוא ישתחרר ואין מי שיגן עליה, ומילא היא, אבל מה עם הילדים. ואולי היא תפנה לעובדת הסוציאלית שבדיוק חזרה לעבודה משביתה ממושכת, רק בכדי להסביר לה שזאת הבחירה שלה ורק אם היא רוצה לעזור לעצמה זה יצליח.

וכמעט על בטוח שהיא תחזור הביתה ותחכה לו, תסביר שניסתה, תקבל את שלה, ותמשיך לחיות בלי דבש רק עם עוקץ, בתוך לונה פארק, אבל בבקשה בבקשה, רק לא עם הילדים.