להתפלל נכון לאלוהים

אור

מי מאיתנו לא מתפלל לאלוהים? בדרך כלל זה בזמן מצוקה, אם אנחנו חולים למשל, או בזמן שאנחנו רוצים להצליח במשהו, למשל להרוויח בלוטו או בבחינה. אבל כשמנסים לברר מתי תפילה נענית ומתי לא, אי אפשר לגלות שום חוקיות. זה לא תלוי בכמה אני רוצה את הדבר, לא תלוי אם עשיתי מעשים טובים או רעים, נראה שאין שום חוקים. אבל מסתבר שיש חוקים, חכמת הקבלה מסבירה איך עובד המנגנון של התפילה הנכונה לכוח עליון, תקראו לו אלוהים או כל שם אחר שבא לכם. ישנם שני מפתחות להבנת החוקיות של התפילה, הראשון שהכוח העליון פועל כמו חוק טבע, תמיד באותו אופן ובאותה צורה שאף פעם לא משתנה כמו כוח המשיכה. אף אחד מאיתנו לא קופץ ממגדל גבוה ומתפלל לכוח המשיכה שלא ימשוך אותו למטה, התפילה הזו לא ממש עושה רושם על כוח המשיכה.
כל כוח עליון עובד בצורה דומה, לכן חייבים להבין את החוקים לפיהם עובד הכוח העליון. כלומר אנחנו יכולים להפעיל את הכוח העליון אבל הוא תמיד יפעל באותו אופן, כמו שבונים למשל תחנת כוח חשמלית, המופעלת בכוח המים, אנחנו מפעילים את כוחות הפיסיקה, את כוח המשיכה, את הכוח האלקטרומגנטי וכך יוצרים חשמל ומשתמשים בו לתועלתנו. אנחנו לא יכולים לבנות את תחנת הכוח בלי קשר לחוקי הפיזיקה ולהתפלל שהיא תעבוד. הדבר השני שחשוב שנדע הוא לפי מה עובד הכוח העליון? הכוח העליון הוא כוח האהבה וההרמוניה שבטבע, לכן הוא נותן לכל אדם בדיוק את מה שהאדם צריך באותו רגע, ולא מה שהאדם רוצה. לכן אם אנחנו רוצים להתפלל נכון קודם כל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה באמת מה שאני צריך?
זכיה בלוטו למשל עשויה לשנות אדם מאוד לרעה, להפוך אותו לרודף כסף, ולאדם שרב עם כל בני משפחתו. לכן לא בטוח שאדם כזה צריך זכיה בלוטו. גם להצליח כל הזמן זה לא בהכרח דבר טוב, לפעמים עדיף כישלון שממנו לומדים ומתקדמים להצלחות גדולות, לכן לפעמים נתפלל להצלחה ולקבל במקומה כישלון, ולא נבין שזה לטובתינו. בכדי להתפלל נכון חשוב שנדע מה אנחנו באמת צריכים, האם אנחנו צריכים יותר כסף או דווקא קשרים טובים יותר בינינו, האם אנחנו צריכים להפיל את הממשלה או אולי לבנות ערבות הדדית בין כל תושבי המדינה. ברגע שנבין מה אנחנו באמת צריכים, נוכל להתפלל נכון ובטוח שהתפילה תענה, כי אלוהים הוא חוק טבע, הוא עובד תמיד באותה צורה, הוא תמיד יתן לנו מה שאנחנו באמת צריכים.

מה עושים כשהדיכאון מגיע לבקר?

איך מתמודדים? מה עושים כשמגיע מצב של דיכאון? חוקרים מצאו שפעילות גופנית קבועה עוזרת
מאוד בהתמודדות עם מצבי דיכאון. בזמן פעילות גופנית, משתחרר בגוף חומר שנקרא אנדורפין.
האנדורפינים עוזרים בהגברת התחושה הטובה בגוף, שיפור מצב הרוח, והקלה בכאב. לפני העצות שאתן אכתוב שיש עוד עצות על דיכאון כאן למי שרוצה.
אפשר לשים מוזיקה ולרקוד. בכוח, גם אם לא בא לנו, לא רוצים ואין חשק. לשים מוסיקה קצבית
שאתם אוהבים, ולהתחיל להזיז את הגוף, אפילו קצת. איך שאתם יודעים, איך שבא לכם, ריקוד
חופשי. אפשר לעשות מתיחות עם המוסיקה, סיבובי ראש, סיבובי אגן, פשוט להתחיל לזוז. בנוסף
מגע הוא דבר שגם יכול מאוד לעזור. מגע כגון עיסוי שכל אחד יכול לעשות לעצמו. עיסוי השכמות,
הצוואר. חיבוק! בדיוק הבן שלי למד בגן שאם מתחבקים וסופרים עד 20 אז "משתלט" על הגוף חומר
שגורם למצב רוח טוב. אז – תתחבקו!!
חיוך! חיוך הוא גם פעולה שמשחררת אנדורפינים בגוף. פשוט תתחילו לחייך. אפילו אם החיוך מזויף.
הוא במהרה יהפוך לחיוך אמיתי. חיוך מוריד את רמת המתח בגוף וידוע בתור משכך כאב טבעי! מה
עוד יכול לעזור… אפשר גם לעשות עיסוי למישהו אחר! קחו את כפות הרגליים או השכמות של בן/בת
הזוג ותתחילו לעסות, ככה לפי ההרגשה. העיקר המגע. וכך גם תעשו נעים ומצב רוח טוב ורגוע לעוד
מישהו, ביחד איתכם. רווח כפול! ☺
ואם כבר הגענו לאינטרקציה עם עוד מישהו, אז הגענו לטיפ והמידע הכי חשוב במאמר הזה – מה
הכי מרים אותנו ממצב רוח ירוד? דאגה ואכפתיות של חברים. ועוד יותר מזה, דאגה ואכפתיות שלנו
לאחרים! כמו אמא שמטפלת ודואגת לילד שלה. הדאגה לאחר, מוציאה אותנו מעצמנו, ואנחנו כבר
לא עסוקים ומתכנסים בעצמנו, רק דואגים לאחר.
אז אחרי שקצת רקדנו וקצת עשינו לעצמנו עיסוי ועוד קצת חייכנו …. קצת יצאנו מהמצב שנכנס בנו,
ועכשיו אפשר להרים טלפון לחברה, לשאול לשלומה, להקשיב, לנסות להבין אותה, להראות דאגה
ואכפתיות, אפילו בכוח לעשות את זה, ואז יקרה באמת הפלא! מצב הרוח ישתנה. נשכח קצת
מעצמנו, נחשוב על האחר, איך להבין אותו, לדאוג לו, לעזור לו. תרופת הפלא ! תנסו!

הנאנסת שלימדה אותי גבורה ואצילות

"את מייצגת גם נפגעות עבירות מין?" קול לחוץ ומהוסס שאל אותי מעבר לקו "בוודאי" עניתי מייד למרות שלא עשיתי זאת מעולם, אבל הנה באה ההזדמנות ללמוד משהו חדש בפלילים. זאת היתה האמא של הנפגעת וקבענו לשעה 18:00. עמדו לרשותי בדיוק ארבע שעות לשחות בחומר הנלמד. מייד פניתי לקרוא תקדימים של העליון, הנחיות היועמ"ש, נהלי הפרקליטות, כללי המשטרה, ושוחחתי בטלפון עם קצינת מבחן, פרקליטה ממונה, חוקרת נוער וכמה סניגורים מובילים שגדלו באולם של אבא ותמיד נתנו לי את עצתם הטובה. זהו, אני מוכנה.

נלחמה על החיים

בשעה הנקובה הגיעו אליי הורים מרוסקים ושבורי לב שחרב עליהם עולמם. ילדתם בת ה- 14 נאנסה במחנה קיץ של תנועת נוער. האנס בן ה- 17 ניצל את שהותה לבד באוהל בו בחרה להישאר במקום לצאת לפעילות לילית, וכשהוא שתוי ביצע בה את זממו והשאיר אותה פצועה ומדממת.

השבתי להם על כל שאלה ולבקשתם, ולא חסכתי ולו במעט מהקשיים והמהמורות שלפנינו. האם אחזה בחוזקה בידי וביקשה שאעשה את כל אשר ביכולתי לעזור לבתה, ואני ידעתי – גורלנו נקשר. לאחר מספר ימים הכרתי את הילדה שכבר לא הייתה רק ילדה, אלא עדת תביעה מס' 1 בתיק פשע מפלצתי שבוצע נגדה, ושבכדי לבוא חשבון עם מי שקרע את חייה לגזרים, עליה לגולל את כל אשר אירע לה לפרטים ולעמוד באומץ רוח מול סנגור שישפיל אותה על הדוכן ויטיח בה שהיא אשמה.

התיק נמשך למעלה משנה בה הפכנו למשפחה והילדה כילדתי הייתה. לדוכן העדים היא לא עלתה מתוך חשש שמה שנותר ממנה יאזל לגמרי ולא יישאר ממנה דבר. האנס, כמו כל אנס, נכלא לזמן לא ממושך מספיק והמשפחה קיבלה פיצוי כספי גבוה אבל לא מספיק למימון הטיפולים שלהם נזקקה הילדה שמצבה הנפשי הרעוע הפך כרוני. ליוויתי את הילדה עד סוף המשפט ולמדתי ממנה גבורה ואצילות מהי. מתהומות של שאול וכאב היא נלחמה על החיים שהסתכמו עבורה ב "לחזור להרגיש".

בהמשך ייצגתי עוד עשרות קורבנות שנפלו בידי חיות אדם שקרעו את חייהם לגזרים. הן מביטות בי משום מקום כל פעם שמתפרסם עוד מקרה אונס, מטלטלות לי את הלב, כמו מבקשות להעיר אותי מתרדמה עמוקה. אני בטוחה שהאונס בקפריסין לא המקרה האחרון, אבל שואלת, מתי נסיים כבר את החופשה המטורללת הזאת ונפקח עיניים?

שנאת חינם פוצעת אנשים בזכוכיות

כבר בדרך לבית המעצר הרגשתי איך הלב שלי נחמץ ואיך התיק הזה עומד לחתוך לי עוד חלק מהנשמה. ככה סתם, בלי שום סיבה, הלקוח החדש שלי, נער בן שש-עשרה, פצע בזכוכית נער אתיופי שעבר במקום. נהגתי צפונה, טרודה מכל מה שעורך-דין פלילי מצוי מוטרד ממנו: מה הלקוח מסר במשטרה, עד כמה סיבך את עצמו ועד כמה מרחב נותר כדי להוציא אותו מהצרות.

המציאות עלתה על כל דמיון ובאמת שלא יכולתי לצפות לגרסה מפלילה יותר מאשר "אני ישבתי עם חברים על הספסל, וכשהוא עבר לידינו אמרתי לו להביא לי אש; הוא אמר שאין לו והסתכל עליי במבט מתנשא שלא בא לי טוב. למה מי הוא השחור המסריח הזה?".

איך זה להיות ישראלי ממוצא אתיופי

מבית המעצר "אופק" הכי סבלתי: תאים-תאים של בני נוער שהלכו לאיבוד, ומי יודע אם ומתי ימצאו את דרכם לחיים. התיישבתי מולו בחדר קטן וצר; קור של בטון וריח של ליזול באוויר. "בחיאת שולי, תוציאי אותי מפה" הוא התחנן "אללה יסטור עם מי אני יושב בתא". תן לי משהו אמרתי, תן לבית המשפט ענף להיתלות עליו כדי לשחרר אותך, להקל עמך. אבל לא היה לו כלום. גם לא חרטה או ראשית הכרה כלפי המעשה שביצע.

בהיעדר מוחלט של נסיבות שיכולות להסביר במשהו את המעשה שהצטייר חד-משמעית כפגיעה מתוך שנאת האחר – חומרת התיק הייתה גבוהה ביותר עם סיכוי טוב לעונש ממושך מאחורי סורג ובריח. במאמצים רבים הצלחתי לרתום את הנער הסורר לתהליך טיפולי-שיקומי כדי שיזכה להקלה בעונשו. ידעתי היטב שלמערכות הקיימות אין את הכלים להביא את האדם לשינוי יחס לעבירה שביצע, שלא לדבר על יחס חדש לזולת.

ידעתי ולא יכולתי לעשות כלום. ידיי היו כבולות בחבלי מציאות קיימת שנטועה בעולם שאינו אלא מראה של טבע האדם. גם הפעם דחקתי את הרצון לשנות את העולם – אותו רצון שהניע אותי ללמוד משפטים ושהאקדמיה ידעה לטפח בי היטב – ונלחמתי עבור הלקוח שלי. וניצחנו. הוא קיבל עונש קל מאוד וחזר אליי פעם אחר פעם עם תיקים נוספים. ותמיד ניצחנו. אבל בניצחון האמתי שלי זכיתי מחוץ לכתלי בית המשפט, כשבחרתי לעזוב את המקצוע וללמוד לאהוב כנגד ומעל פני שנאת חינם שפוצעת אנשים בזכוכיות. ות'אמת, זה מה שצריך ללמד בפקולטה למשפטים. ואז ננצח כולנו.

שכבת המגן שלי

אני באמת לא מבינה אותה, ממה היא עשויה. איך היא יכולה לשאת את האסונות, הכאבים, הלב שנשבר כל פעם מחדש אל מול זוועות העולם המפלצתיים שנגלים לפנינו. כל מוצ"ש אנו נפגשות לריצת ה- 10 שלנו, והיא שואלת אותי בקול העדין והנחרץ שלה – נו, ראית את את הסרטון שבו מראים את המטפלת מתעללת בילדים? שמעת את הראיון עם ההורים ששכחו את ילדתם ברכב? צפית בתכנית שבה הילדות מספרות איך אנסו אותן?

רצות ושואלות

לא. אני עונה כל פעם מחדש. לא ראיתי ולא שמעתי ואני גם לא מבינה איך את מסוגלת. אבל היא? היא מסוגלת. היא נחשפת בכוונה לכל מה שמתרחש, המציאות נספגת בה והיא יכולה לה. ניצבת זקופה מעל כל אסון, היא מתבוננת בנעשה ולומדת אותנו, בני האדם, ובהכירה את הטבע האנושי היא לא באמת מתפעלת מעוד מקרה של אגו אכזר שמתפרץ ומכה בנו, פעם אחר פעם.

יש בה רצון שיהיה טוב ולכן היא חייבת להכיר את הרע, זאת הדרך שלה – לחקור את המחלה שאת התרופה לה היא כל כך רוצה למצוא. והיא לא מפחדת. היא עומדת באומץ לב מול המראות הקשים שרבים מאיתנו מליטים את פנינו מהם. והיא? היא מיישירה אליהם מבט, היא רוצה לדעת אותם, בכדי שלא יהיו פה עוד.

ואני באמת לא מבינה אותה, וכל פעם מחדש אני שואלת אותה איך היא יכולה. עד שבפעם האחרונה היא שאלה אותי בישירות – איך את לא יכולה? את, שהיית עורכת דין פלילית, שהגנת על אלו שביצעו את מה שאני רואה בטלוויזיה, איך את היית מסוגלת. כסף, מיד אמרתי.

ורק אחר כך חשבתי לעצמי, שבאמת יכולתי לשאת את ההורים שהכו את ילדיהם, הנערים שפגעו מינית בילדות, את האנשים שסיפקו סמים לבני נוער, את מוכי הגורל שגדלו בסביבה עבריינית ולא היה להם שום סיכוי אחר – את כולם יכולתי לסבול בזכות הכסף שהם שילמו לי, שחצץ ביני לבינם וכמו עטה על כולי שריון ברזל בלתי נראה שהפך אותי למסוגלת.

וואוו. חשבתי עליה כשהגעתי הביתה סחוטה לאחר ה- 10 קמ"ש השבועיים, הדאגה שלה שיהיה עולם יותר טוב – היא שכבת המגן שלה. ויותר מתמיד, היא הפכה להיות שכבת המגן שלי.

חיים עם עוקץ בלי דבש

זה אפשרי לבטל את התלונה שהגשתי נגד בעלי? היא שאלה ואני שמעתי את הפחד בקול שלה. זה לא קרה היא אמרה, רק רציתי להפחיד אותו בכדי שזה לא יקרה. ואני שמעתי את השקר בקול שלה.

כבר הכרתי את הנשים ש"חטאו" בהגשת תלונה נגד בעליהן המכים, כמותן, גם היא לא ידעה שהרכבת הזאת כבר יצאה והיא כבר לא נהגת הקטר ושאת המפתחות לחייה היא מסרה בידי המשטרה.

לחוצה בין פטיש לסדן היא הגיעה למשרדי בוכה, הוא מאיים שאם התלונה לא תתבטל הוא יגמור אותה והיא מפחדת שיאשימו אותה בתלונת שווא ובכלל לא מאמינה שיאמינו לה. אז היא יושבת מולי רוצה שהחיים כבר יגמרו, לא מכירה את דבשם ולא רוצה מעוקצם ואין לה כוח יותר. הוא חוזר ומבטיח שלא ישתה יותר והיא מורידה את הראש והנה פעם אחת היא הרימה ורק רוצה לטמון אותו בחזרה בחול הטובעני עמוק עמוק.

כבר הכרתי את כרוניקת החיים של האישה המוכה, זאת שתישאר שם ואין לשפוט ולבקר אותה. היא תמשיך לחיות בלונה פארק שלו, תנסה לאחוז בראשית של שיטה שתוכל להכין אותה אולי לפעם הבאה, אבל תופתע כל פעם מחדש עד שלא יישאר לה כלום, חוץ מרצון שיהפוך לתקווה ובסוף לתפילה בקול ענות חלושה, תהרוג אותי, רק אל תפגע בילדים.

והיא נפרדת ממני לחשוב מה לעשות. אולי תלך לחוקרת לבכות שתציל אותה, כי מה באמת המשטרה תעשה, עוד רגע הוא ישתחרר ואין מי שיגן עליה, ומילא היא, אבל מה עם הילדים. ואולי היא תפנה לעובדת הסוציאלית שבדיוק חזרה לעבודה משביתה ממושכת, רק בכדי להסביר לה שזאת הבחירה שלה ורק אם היא רוצה לעזור לעצמה זה יצליח.

וכמעט על בטוח שהיא תחזור הביתה ותחכה לו, תסביר שניסתה, תקבל את שלה, ותמשיך לחיות בלי דבש רק עם עוקץ, בתוך לונה פארק, אבל בבקשה בבקשה, רק לא עם הילדים.