ערבות הדדית או שלא?

ערבות הדדית הפך לצמד מילים שכל אחד כביכול מכיר ומדבר עליו כמעט באופן הכי טבעי שיש. משרד החינוך אפילו הכריז על שנת תש"ף כשנת ערבות הדדית. האם הידיעה שאני יכולה ללכת לשכן בביטחון כמעט מוחלט כשחסר לי משהו בבית, או צריכה סיוע במשהו והידיעה שגם ביתי פתוח בשביל אותו שכן, ועוד רבים כמוהו, האם זו ערבות הדדית? האם זה שמתאספים אנשים ברחובות ומניפים דגלים יחד בשל אינטרס ורצון משותף, האם זו ערבות הדדית? אני כאן בשבילי או בשבילך, אחי?! 

לעמוד  בצמתים נראה לי יותר כמו "שנאת חינם"! מה קורה כאן? מדברים ערבות הדדית, מדברים על 'ואהבת', מכנים אחד את השני במילה 'אחי', אך האם מרגישים את זה בינינו? האם אנחנו חיים את זה באמת? הגיע הזמן לקחת את עצמינו קצת יותר ברצינות ולהפוך את המילים ריקות מהתוכן ,למשהו פנימי יותר, עם משמעות וכנות.

ערבות הדדית היא לא סטיקר יפה לאוטו או שלט יפה לבית. ערבות הדדית היא הכל למעשה, כל הקשרים שלנו כבני אדם נמצאים בתוך הערבות ההדדית! מאחלת לכולנו אפשרות להתבונן פנימה ולבדוק באמת  מאיפה מגיעה הכוונה שמאחורי כל מעשה ומעשה שאנו עושים. האם אני מסוגל באמת לעזור ולהתחשב בזולת באופן הכי נקי שיש? ללא שום צורך לחשוב על עצמי? ומה אני אקבל בתמורה? שווה בדיקה. אני מגלה על עצמי עד כמה שאני יצור אגואיסטי שלא  משנה מה אני עושה, זה תמיד ממקום שלרצות את עצמי! מפחיד ממש, כמו כלא שלא ניתן לצאת ממנו ובטח שלא לבד!  

"כל ישראל ערבים זה לזה" – כנראה שנגיע לזה רק עם כל החברה שאנו חיים בה באמת תבין שאין דרך אחרת. שהרצון של הזולת יותר חשוב מהרצון של עצמי. הצורך לעזור לדאוג לאחר הוא מעל לכל. בלי שום רצון לקבל לעצמי. שהתענוג האמיתי יבוא רק מתוך אותה עזרה לזולת. המילוי האולטימטיבי. אם כך נתנהג כולם נוכל לצאת מהלופ שנקלענו אליו – הלופ הטבעי שיותר קל לנו לדחות ולשנוא איש את רעהו. 

מיכאל לייטמן אומר שאם נעשה מאמץ הכרתי וננסה לאהוב ולהתחבר אחד עם השני מכל הלב ונשמה מעל לאגו שחוסם אותנו נגיע לצבעים והטעמים האמיתיים של החיים.