שכבת המגן שלי

אני באמת לא מבינה אותה, ממה היא עשויה. איך היא יכולה לשאת את האסונות, הכאבים, הלב שנשבר כל פעם מחדש אל מול זוועות העולם המפלצתיים שנגלים לפנינו. כל מוצ"ש אנו נפגשות לריצת ה- 10 שלנו, והיא שואלת אותי בקול העדין והנחרץ שלה – נו, ראית את את הסרטון שבו מראים את המטפלת מתעללת בילדים? שמעת את הראיון עם ההורים ששכחו את ילדתם ברכב? צפית בתכנית שבה הילדות מספרות איך אנסו אותן?

רצות ושואלות

לא. אני עונה כל פעם מחדש. לא ראיתי ולא שמעתי ואני גם לא מבינה איך את מסוגלת. אבל היא? היא מסוגלת. היא נחשפת בכוונה לכל מה שמתרחש, המציאות נספגת בה והיא יכולה לה. ניצבת זקופה מעל כל אסון, היא מתבוננת בנעשה ולומדת אותנו, בני האדם, ובהכירה את הטבע האנושי היא לא באמת מתפעלת מעוד מקרה של אגו אכזר שמתפרץ ומכה בנו, פעם אחר פעם.

יש בה רצון שיהיה טוב ולכן היא חייבת להכיר את הרע, זאת הדרך שלה – לחקור את המחלה שאת התרופה לה היא כל כך רוצה למצוא. והיא לא מפחדת. היא עומדת באומץ לב מול המראות הקשים שרבים מאיתנו מליטים את פנינו מהם. והיא? היא מיישירה אליהם מבט, היא רוצה לדעת אותם, בכדי שלא יהיו פה עוד.

ואני באמת לא מבינה אותה, וכל פעם מחדש אני שואלת אותה איך היא יכולה. עד שבפעם האחרונה היא שאלה אותי בישירות – איך את לא יכולה? את, שהיית עורכת דין פלילית, שהגנת על אלו שביצעו את מה שאני רואה בטלוויזיה, איך את היית מסוגלת. כסף, מיד אמרתי.

ורק אחר כך חשבתי לעצמי, שבאמת יכולתי לשאת את ההורים שהכו את ילדיהם, הנערים שפגעו מינית בילדות, את האנשים שסיפקו סמים לבני נוער, את מוכי הגורל שגדלו בסביבה עבריינית ולא היה להם שום סיכוי אחר – את כולם יכולתי לסבול בזכות הכסף שהם שילמו לי, שחצץ ביני לבינם וכמו עטה על כולי שריון ברזל בלתי נראה שהפך אותי למסוגלת.

וואוו. חשבתי עליה כשהגעתי הביתה סחוטה לאחר ה- 10 קמ"ש השבועיים, הדאגה שלה שיהיה עולם יותר טוב – היא שכבת המגן שלה. ויותר מתמיד, היא הפכה להיות שכבת המגן שלי.